אמונה היא לא ודאות, היא הליכה בערפל

הטעות הכי גדולה שלנו היא המחשבה שאמונה פירושה להפסיק לשאול שאלות. אנחנו מרגישים שאם יש לנו ספקות, אם אנחנו לא בטוחים ב-100%, אז אולי אנחנו "לא שם". אבל האמת היא הפוכה.

הלחץ לדעת הכל

בעולם שדורש מאיתנו תשובות חותכות, להגיד "אני לא יודע" נתפס כחולשה. זה מחלחל גם לחיים הרוחניים שלנו: אנחנו מנסים להפגין ביטחון עצמי מול אלוהים ומול הקהילה, בזמן שבפנים יש שאלות שנותרו פתוחות.

אבל אמונה היא לא נוסחה מתמטית. היא מערכת יחסים. ובמערכת יחסים אמיתית, יש מקום גם לתהייה, לכאב ולחיפוש.

הדרך היא המטרה

כשקוראים על הדמויות הגדולות בכתובים, מגלים שהם לא תמיד ידעו לאן הם הולכים. הם פשוט עשו את הצעד הבא. אברהם יצא לדרך מבלי לדעת את היעד; ישוע עצמו קרא לתלמידים "בואו אחריי", הוא לא נתן להם מפה מפורטת של המסלול.

"כִּי בֶּאֱמוּנָה נִחְיֶה וְלֹא בִּרְאוּת עֵינַיִם." (השנייה אל הקורינתים ה', הברית החדשה)

להחזיר את הכנות לשולחן

האמונה האמיתית מתחילה כשאנחנו מפסיקים לנסות להיות "בסדר" ומתחילים להיות אמיתיים. מותר לשאול "למה?", מותר להרגיש רחוקים. דווקא מהמקום הכנה הזה, אפשר להתחיל ללכת באמת.

ההליכה בערפל היא לא סימן לכך שאיבדתם את הדרך. היא סימן לכך שאתם סומכים על מי שמוביל אתכם, גם כשלא רואים את סוף המסלול.

קרה לכם פעם שהרגשתם שהספק דווקא קירב אתכם לאמת? אשמח לשמוע את המחשבות שלכם.