המשוואה הבלתי אפשרית: למה אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים "לקנות" אהבה?

מכירים את "תסמונת המתחזה"? הפחד הזה שיום אחד מישהו ייכנס לחדר, יצביע עלינו ויגיד: "אתה! אתה לא באמת שייך לכאן. אתה לא מספיק מוכשר, אתה לא מספיק חכם, אתה לא באמת מי שאתה מציג כלפי חוץ". רובנו חיים את החיים בניסיון להשתיק את הקול הזה. אנחנו בונים "קורות חיים" של זהות: אם אני אהיה הורה מושלם, או עובד מצטיין, או הבן-זוג הכי מתחשב, או האדם הכי מוסרי בסביבה – אז ארגיש שיש לי זכות קיום. אז ארגיש מקובל.

הבעיה היא שזה בור ללא תחתית. תמיד יש מישהו מוצלח יותר, ותמיד אנחנו יודעים בלב שאנחנו לא באמת מושלמים כמו שהאינסטגרם שלנו נראה.

המהפך של הבשורה

וכאן נכנסת האמונה בישוע, והופכת את הקערה על פיה. היא לא מציעה עוד סולם של שיפור עצמי. היא לא אומרת "תשתדל יותר ואלוהים יאהב אותך". היא אומרת משהו שקשה לנו לעכל: אתה לא יכול להרוויח את זה, אבל אתה יכול לקבל את זה.

אבל איך? הרי בעולם שלנו אין ארוחות חינם. מישהו צריך לשלם.

הנקודה העמוקה ביותר בסיפור של ישוע היא לא הניסים שהוא עשה, ואפילו לא החוכמה שלו. הרגע המכריע הוא הרגע שבו הוא היה תלוי על הצלב. רבים חושבים על הכאב הפיזי, אבל הכאב האמיתי היה במקום אחר. רגע לפני הסוף, ישוע זעק מילים שמצמררות כל מי שמבין את המשמעות שלהן: "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה שְׁבַקְתָּנִי?" (למה עזבת אותי?).

באותו רגע, קרה משהו קוסמי. ישוע, שמעולם לא עשה רע, חווה את הדחייה המוחלטת. הוא נכנס לנעליים שלנו. הוא לקח על עצמו את כל הניתוק, את כל ה"לא מגיע לי", את כל הכישלונות שלנו. הוא חווה את הריחוק מאלוהים שאנחנו היינו אמורים לחוות בגלל המעשים שלנו.

אנחנו מקובלים כי הוא נדחה

וזו המשוואה החדשה, המשוואה של החסד: אנחנו מקובלים לחלוטין, רק מפני שהוא היה מוכן להידחות במקומנו.

תחשבו על זה רגע. זה משנה את הכל. אני לא צריך לקום בבוקר ולנסות "להיות בסדר" כדי שאלוהים יקבל אותי. אני קם בבוקר בידיעה שאני כבר מקובל ואהוב ברמה הכי עמוקה שיש, כי המחיר על הקבלה הזו כבר שולם. ישוע קיבל את ה"לא", כדי שאני אוכל לשמוע את ה"כן".

לחיות מתוך ה"כן"

זה ההבדל בין לעבוד בשביל המשכורת, לבין לעבוד כי העסק שייך לאבא שלך. כשאתם מבינים שאתם אהובים לא בגלל הביצועים שלכם אלא בגלל ההקריבה שלו, הלחץ יורד. אתם פתאום יכולים להיות אנשים טובים יותר, סבלניים יותר ונדיבים יותר – לא מתוך פחד או רצון להוכיח, אלא מתוך הכרת תודה. מתוך מלאות.

היום, כשעולה המחשבה "אני לא מספיק", תזכירו לעצמכם: נכון, אני לא מושלם. אבל אני אהוב ומקובל על ידי זה שכן מושלם, ושנתן את הכל כדי שאהיה שלו. וזה, חברים, הדבר היחיד שבאמת נותן מנוחה.