אמונה שמעזה לשאול - מדוע ספק כן הוא הדבר הכי רוחני שתוכלו לעשות

ספרים ישנים על שולחן עץ

איפשהו לאורך הדרך, אימצנו תפיסה שגרמה נזק של ממש לאופן שבו רבים מאיתנו מתייחסים לאלוהים. הרעיון אומר כך: אמונה אמיתית פירושה להחזיק בכל התשובות. אם יש לכם אמונה אמיתית ובריאה, אינכם אמורים לתהות, להיאבק או לשבת בספסל התפילה (או במגרש החנייה) ולשאול "איך אלוהים מאפשר לזה לקרות?" ספק, כך אמרו לנו, הוא הסדק ביסודות. הוא האויב של האמונה. וככל שתניחו לו להתקיים, כך הסדק יתרחב, עד שיום אחד המבנה כולו יקרוס.

לכן אנחנו עושים את מה שנראה הגיוני: סוגרים את הספר. מגבירים את המוזיקה, גוללים מהר יותר בטלפון, ומפגינים את הביטחון שלנו קצת יותר בקול עבור הסובבים אותנו. אנחנו לא מנסים לזייף. אנחנו פשוט מנסים למנוע מהסדק להתרחב.

אבל הנה הדבר שלקח לי זמן רב להבין: לא כך נוהג המקרא.

הקולות הרמים ביותר בכתובים שייכים לאלה ששאלו

פתחו את ספר תהילים - סידור התפילה של עם ישראל, חלק המקרא שישוע עצמו ציטט יותר מכל - ומשהו מוזר מתרחש. הספר מלא באמונה, ללא ספק. אך בה בעת הוא רווי בשאלות.

"מַה־תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה־תֶּהֱמִי עָלָי"

• תהילים מ״ג:ה׳

"עַד־אָנָה יְהוָה תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח? עַד־אָנָה תַּסְתִּיר אֶת־פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי?"

• תהילים י״ג:ב׳

"לָמָה יְהוָה תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק, תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה?"

• תהילים י׳:א׳

אלו אינן מילים של אנשים שמאבדים את אמונתם. אלו מילותיו של דוד - איש כלבבו של אלוהים - אדם שידע שאלוהים לא השתנה. מזמורי תהילים אינם מייפים את השאלות הללו. הם אינם מצרפים הערת שוליים עליזה. הספר משמר את המתח. הוא נותן לכם רשות לעמוד בפני אלוהים ולומר: אינני מבין, ואני זקוק למענה שלך.

איוב הוא הדוגמה הקיצונית ביותר. איוב איבד הכל - את ילדיו, את הונו, את בריאותו - והדבר הראשון שהוא עושה אינו ניסוח תאולוגיה סדורה. הוא זועק:

"לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת, מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע?"

• איוב ג׳:י״א

ספר איוב אינו מאפשר לאיש - לא לרעיו, ואפילו לא לאלוהים מתוך הסערה - להעלים לחלוטין את הכאב של איוב. וזה בדיוק העניין. התנ"ך אינו מדריך של "שאלות ותשובות נפוצות". הוא תיעוד של דיאלוג שבו אלוהים מאפשר לנו להביא את השאלות שלנו אל השולחן.

אברהם, אבי האמונה, היה אדם שהתווכח

אנו נוהגים לכנות את אברהם "אבי האמונה". אולם קריאה מדוקדקת בבראשית י״ח מפגישה אותנו עם אברהם שונה לחלוטין - אדם העומד ומנהל משא ומתן מול אלוהים על גורלה של סדום:

"הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם־רָשָׁע? אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר, הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא־תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?... הֲשֹׁפֵט כָּל־הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"

• בראשית י״ח:כ״ג–כ״ה

הוא מתחיל בחמישים, יורד עד לעשרה, ואינו מרפה עד שאלוהים נעתר. אלוהים לא גער בו על כך. אלוהים כיבד אותו על כך. אמונתו של אברהם לא נמדדה בהיעדר שאלות. היא התבטאה בנוכחותו של ביטחון - הביטחון שבקרבת האל הזה, בטוח לשאול.

משה עושה מעשה דומה בשמות ל״ב. הוא עומד בפרץ לאחר חטא עגל הזהב ופונה לאלוהים בשמו שלו: "לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְעַמֶּךָ?" הטקסט אינו מציג זאת ככישלון באמונה, אלא כביטויה הנעלה ביותר. מי שאוהב מספיק כדי להישאר קרוב, שואל מספיק כדי להמשיך להיאחז.

השאלה שאיננה סתם שאלה: "לָמָה עֲזַבְתָּנִי?"

וכאן הדברים הופכים למטלטלים, וכאן להבנתי נושא הספק פוגש את לב ליבה של הבשורה.

על הצלב, ישוע - אשר לא ידע חטא ומעולם לא ניתק מהאב - זועק:

"אֵלִי אֵלִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?"

• מתי כ״ז:46

"אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?"

אין זו שאלה של אדם שאיבד את אמונתו. זוהי זעקתו של הבן ברבדים העמוקים ביותר, במקום שבו נפרע מחיר הריחוק שלנו מאלוהים. אם אפילו מי שלא היה בו כל ספק - מי שהיה בעצמו המענה לכל שאלה - ניצב באותה עלטה, איזו זכות יש לנו לדרוש שאמונתנו לעולם לא תתערער?

זהו הסוד הגדול שבלב הסיפור: הדרך אל האב עוברת בגיא שבו השאלות מהדהדות בעוצמה החזקה ביותר. הקבר היה חשוך לפני שהיה ריק. עלות השחר לא הגיעה ללא הלילה הארוך מכול.

מהו ספק באמת (ומה הוא אינו)

נדמה לי שבלבלנו בין שני מושגים שונים לחלוטין, והמחיר של הבלבול הזה יקר.

ספק אינו חוסר אמונה. חוסר אמונה הוא ההחלטה לטרוק את הדלת. ספק הוא המצב שבו אתה עומד בפתח, הרוח מנשבת מולך, עדיין אינך בטוח, אך אתה עדיין שם, עדיין מביט אל פנים הבית. ספק מעיד שעדיין אכפת לך מספיק כדי להתייצב במקום שבו נשאלת השאלה. האדם שבאמת רחוק מאלוהים אינו זה ששואל "איך אוכל להאמין בזה?" - אלא זה שכבר לא אכפת לו מה התשובה.

ספק אינו חולשה. בתנ"ך, המילה אֱמוּנָה נושאת משמעות של נאמנות ויציבות - כמו חבל שאינו נקרע תחת עומס. השואל אינו זה שמרפה מן החבל; השואל הוא זה שמושך בו, בוחן אם הוא מחזיק מעמד, דווקא משום שהמשקל שבקצהו השני חשוב לו כל כך.

ספק אינו המילה האחרונה. בבשורות, התלמיד שאומר: "אֲנִי מַאֲמִין! עֲזֹר נָא לְחֹסֶר אֱמוּנָתִי!" (מרקוס ט':24) אינו נדחה. פוגשים אותו במקומו. הכתוב אינו אומר "תקן תחילה את ספקותיך ורק אז בוא אליי". הוא אומר בדיוק את ההפך: בוא עם הספק. הבא אותו עמך. לשם כך נועד הדיאלוג.

שלוש דרכים להפסיק להסתיר את השאלות שלכם

אם נהגתם להפגין ביטחון מזויף, הנה שלושה שינויים קטנים ומעשיים שסייעו לי:

1. בטאו את השאלה בקול. לאו דווקא בפני אדם מסוים - בפני אלוהים, בתפילה, ביומן אישי, או בשיחה עם אדם שאתם בוטחים בו. ספק שמנוסח במילים מאבד כמחצית מעוצמתו. ספק שנחווה רק בגוף, בדממה, לאורך כל היום - רק הולך ומתעצם.
2. שאלו: "מה השאלה הזו מנסה לומר לי?" לעיתים שאלות הן רק כאב בתחפושת. "למה אלוהים אפשר לזה לקרות?" משמעו לעיתים קרובות: "אני שרוי בכאב כה עמוק, עד שאינני מסוגל לחוש את נוכחותו כרגע". כאשר מפרידים בין הכאב לבין השאלה, אפשר לפגוש תחילה את הכאב - ובכאב הזה אלוהים נוכח באמת.
3. הניחו לשאלה להישאר פתוחה. אנו חיים בתרבות של פתרונות מיידיים, והדבר מחלחל גם לחיי הרוח שלנו. אנו רוצים לפתוח את התנ"ך ולמצוא פסוק שיפתור את המתח עוד לפני סוף היום. אך מחברי התהילים לא פתרו את שאלותיהם בפסוק בודד. חלק מן הצמיחה הרוחנית המשמעותית ביותר שראיתי התרחשה דווקא בעיצומה של שאלה בלתי פתורה - בשבועות של שהייה באי־הידיעה, בטרם הבשילה התשובה (או ההבנה העמוקה יותר) באיטיות.

אמונה שמעזה לשאול

ההפך מאמונה בריאה אינו ספק. ההפך מאמונה בריאה הוא הפגנת ביטחון מאולץ - אותה חזות מנוהלת ומחושבת של "הכל אצלי בשליטה", המונעת מכם לפגוש באמת את אלוהים מפני שאתם עסוקים מדי בעמידה בציפיות מולו.

אמונה שמעזה לשאול היא אמונה חיה, אמונה שלא נחנטה. זוהי אמונה שעדיין מתקיימת בתוך מערכת יחסים - ומערכות יחסים, כאלו שהן אמיתיות, הן המקום שבו מותר לשאול.

לכן, אם אתם שרויים כעת בערפל - אם השאלות רועמות, התשובות מבוששות לבוא, ואינכם בטוחים כמה עוד תוכלו להחזיק מעמד - ברצוני לומר לכם זאת: עצם העובדה שאתם שואלים מעידה שאינכם רחוקים מהבית. אתם עומדים בפתח. הרוח אומנם מנשבת, אך הבית אינו ריק.

ומי ששוכן בתוכו אינו נרתע מן השאלות שלכם.

מה הייתה השאלה הקשה ביותר שהעזתם להביא בפני אלוהים - ומה למדתם מעצם השאלה?